אנחנו מעדיפים אלות

מה קרה בעמונה שכל כך זקף את גבו השפוף של הציבור שלנו? תשעה בתים נהרסו. המאבק נכשל. מדוע יצאנו משם מחוזקים?
התשובה פשוטה: בגלל האלות.
בגלל האלות, מפני שבני הדור הזה מעדיפים להיאבק ולהפסיד מאשר להיכנע. מפני שהם מעדיפים תפרים בראש על פני השפלה צורבת בלב. מפני שמעשה של מסירות נפש נוסך בך כוחות עצומים, ואילו נסיגה טקטית על מנת להשיג את "הרע במיעוטו" וכדי "להימנע מעימות" מותירה אותך חבול ורצוץ, פיזית ונפשית.
דורות של בני נוער התחנכו שרעיונות רוחניים מוכרחים להתבטא במציאות. שאי אפשר להסתפק ברוחניות מנותקת אלא למצוא את ביטוייה כאן בארץ.
ובעמונה, בפעם הראשונה, הקשר היה בולט, ברור וללא שום ייפוי. הגירוש הוא פשע. ניתוק יהודים מאדמתם הוא חורבן נורא. הוא נוגע לעצם החיים, ולכן ראוי לו להיות כרוך באיום ממשי עליהם (ותודה לריבונו של עולם על הנס שמנע מאתנו הלוויות לאחר הפוגרום). מתברר שאנשים מעדיפים לצאת מאירוע כזה עם סימני דם מאשר עם דמעות. מפני שהדם שם הכול על השולחן: יש כאן רשעה, והיא חמושה באלה, בגז ובכדורים. שום "רגישות" או "פינוי בהסכמה" לא יכולות עוד לטאטא את זה מתחת לשטיח. באמת, כל עקירת יהודי מאדמתו היא אכזרית לפחות כמו בעמונה, וכל חייל ששותף למעשה שכזה הוא אכזרי כמו פרשי היס"מ. כאן פשוט יצא הכול לאור. האלימות היא פועל יוצא הכרחי של הגירוש, כמו שהשיניים הגדולות הן פועל יוצא הכרחי של הזאב. הראש נפתח, ועכשיו רואים הכול, צלול, בהיר וחד. ואין שמחה כהתרת ספקות.בעמונה התגלה שישנו גורם נוסף שמנהיגינו צריכים לקחת בחשבון: הרוח. לרוחו של הציבור יש השפעה קריטית על חוסנו ועל יכולת העמידה שלו – וממילא על יכולת העמידה של העם כולו. מאבק עם כוחות ה"ביטחון" כרוך לפעמים בספק פיקוח נפש ליחידים, אבל בריחה ממאבק כזה פירושה פיקוח נפש ודאי לכלל האומה. מפני שהציבור היחיד שיוכל לקומם את העם היושב בציון מן התהום שהוא מצוי בה הוא הציבור הזה, שהושפל כל כך בקיץ האחרון – "כדי לא לגרום למלחמת אחים" (ומה יש לנו עכשיו?). אותה רוח, שסיפרו לנו שהיא ניצחה בקיץ האחרון, החלה להתעורר ממכתה האנושה – דווקא בעמונה. ואם נשכיל להפנים את הלקח, ולא נסרס אותה שוב, הרוח – ודאי – תנצח. בארץ.