היהודים של המדינה

את הרשימה הבאה פרסמתי כחודש וחצי לפני חורבן גוש קטיף, בכמה אתרים. למשל כאן: http://he.manhigut.org/content/view/1721/140/. כעת שיפצתי אותה קצת, שתתאים למאורעות הזמן...

היהודים-של-המדינה

זהו סיפורם העצוב של היהודים. היהודים-של-המדינה.
הבעיה הכי גדולה שלהם הייתה שהם היו יהודים. גרוע מזאת – הם גם התנהגו בהתאם. הם חיו יהדות, נשמו יהדות, האמינו ביהדות, ואפילו מסרו את נפשם עליה.
לכן התייחסו אליהם כמו אל יהודים.
כל מה שהם עשו – עורר חיצי ביקורת. כעסו עליהם שהם מתבדלים, וכעסו שהם נדחפים לכל מקום. כעסו שהם לא משרתים בצבא, וזעמו שהם משתלטים עליו. בזו להם כשהם ניסו להקים גשרים אל האחרים, וקראו להם בדלנים כשהם הצטנפו בפינה. האשימו אותם שהם הולכים להתנחלויות במקום לעיירות פיתוח, ונבהלו מהם כשהם היו היחידים שהלכו לשם. הם היו חסרי אמונה, ולא הריחו את ריחות הפיוס באוויר, והם היו משיחיים מדי, בלי אלטרנטיבה פרגמטית. האשימו אותם שהם מקריבים את עצמם ואת כולם יחד אתם, וגם שהם לא מוכנים מספיק להקריב ולהתפנות מרצון. הטיחו בהם שהם אוחזים את המדינה בגרונה, שהרעל שלהם מחלחל בכל מקום. את בעיית היהודים-של-המדינה ניסו לפתור כמו תמיד: פעם תבעו לגרש אותם, ופעם – לסגור את כולם במקום אחד, ושייחנקו.
זה היה די נוח, היהודים-של-המדינה היו אשמים בכול: בגל האלימות (הכיבוש משחית), בפיגועי הטרור (אם הם לא היו שם זה לא היה קורה), בפגיעה בשלטון החוק, באי-דמוקרטיה, באי-סבלנות, בהסכמי אוסלו, בכישלון הסכמי אוסלו, באבטלה, במיתון, בשחיתות, בפשע, בטרור, בכישלון באירוויזיון, בהתבהמות התרבות, בסמים, בגירושין (זה בגלל החיים המתוחים במדינה…), בקיצור – בה-כ-ו-ל.
ומה עשו היהודים-של-המדינה? גם הם ניסו להשתמש בשיטות שהיו נהוגות תמיד בקרב יהודים: הם הצטדקו, הם הסתרקו יפה, הם ערכו מפגשי פיוס והבנה וכבוד הדדיים, הם הסבירו "זה לא אנחנו, זה הם, הקיצוניים". הם ניסו להיראות כמו האחרים, הם הסתירו את דעתם האמתית, אפילו מעצמם.
אבל השנאה ליהודים-של-המדינה רק התגברה. קראו להם בכינויי גנאי, חסמו את התקדמותם בצבא ובכל המערכות, עשו עליהם כתבות שטנה, עצרו אותם ברחוב כי הם נראו יותר מדי יהודים, והתגייסו למאמץ משותף לעקור כל טיפת יהדות מהמדינה. כדי לשפר את המאזן הדמוגרפי הביאו לכאן מאות אלפי גויים (זה היה מתוחכם במיוחד: קראו לחוק הזה "חוק השבות"). סתמו להם את הפה, סגרו להם תחנות רדיו. לאזרח הפשוט התאמצו להסביר עד כמה היהודים-של-המדינה הם נוראים. בהתחלה הוא די חיבב אותם, אבל עם חלוף הזמן הוא הבין: הם גוזלים את פרנסתו, הם הורגים את בניו!
ושוב הגיבו היהודים-של-המדינה תגובות של יהודים: הם ניסו לשכנע, הם עשו חשבון נפש ("לא התנחלנו בלבבות"), הם ויתרו על עוד כמה עקרונות כדי לחתום על אמנות והבנות למיניהן (מכינרת ועד גביזון; ליהודים יש הרבה כבוד למילה הכתובה. רק להם), הם התרפסו והתחננו, הם ניסו תסרוקות אחרות. הם למדו להסתפק במועט, שהלך והתכרסם. המדינה הלכה ונהייתה פחות ופחות יהודית. הם גם החלו לפתח אופטימיות טיפשית במיוחד. היריקות נדמו להם כגשמי ברכה, ועל כל צל חיוך הם עטו כמוצאי שלל רב. הם סירבו להגיב כראוי להתקפות שהלכו ונעשו כואבות יותר ויותר, כדי לא לשרוף את הגשר האחרון.
ככה זה, היהודים-של-המדינה זקוקים מאוד שיכירו בהם, שיאהבו אותם. זה מפני שבתוכי תוכם הם יודעים שבאמת כולם זקוקים להם, ושהם היחידים שיש להם מפתח לפיתרון. אבל היהודים-של-המדינה לא מעזים לומר את זה בקול, אפילו לא לעצמם. הם מפחדים להבהיל את האחרים. חוששים שזה רק יחריף את התגובות. אם רק היו מכירים, אם התת-מודע היה הופך למודע, שכועסים עליהם דווקא מפני שהם לא נותנים את כל מה שיש בהם. דווקא מפני שהם מתחמקים מהתפקיד שרק הם מתאימים לו, תפקיד ההנהגה. דווקא מפני שהם לא מספיק מבטאים את יהדותם. כולם רעבים ועצבניים מסביב, והיהודים-של-המדינה לא מסוגלים להבין שהם אלה שצריכים לספק את המזון…
וכרגיל אצל יהודים, יש ברכה מיוחדת: "כאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ". בעיית היהודים-של-המדינה הלכה ותפחה…
הוחלט לגרש את היהודים-של-המדינה. לתת להם מכת מחץ, רגע לפני שהם ישתלטו על המדינה כולה. הגירוש תוכנן בקפידה, וכדי שהכול יתנהל בצורה מסודרת, נקבע שהמגרשים עצמם יהיו היהודים-של-המדינה: מפקדי הכוחות הצבאיים, וראש מנהלת הגירוש, ואפילו החיילים הכי מעולים בצבא, אלו שצריכים לגרש בפועל, היו מהיהודים-של-המדינה. הרי כולם יודעים: הם עושים את העבודה הכי טובה.
ליהודים-של-המדינה זה כאב כל-כך, שהם פנו אל דעת הקהל, אל הצדק, אל המצפון, אל המוסר, אל ההיגיון. הם עמלו כל-כך קשה במשך שנים לבנות את שלטונם של המוסדות הללו. ודאי יעזרו להם עתה.
אז דעת הקהל הייתה עסוקה במשחקי הגמר, והצדק ישב במלוא כובדו על הכף השמאלית של המאזניים, והמוסר הסביר להם שהוא כבר לא באופנה, והמצפון היה עסוק בזכויות האזרח הפלשתינאי, וההיגיון לא עובד כשהצד השני מצוי בעיצומו של התקף… לא נכון, הסבירו להם, זו לא "מלחמת אחים", אלא "מלחמת אזרחים". תפסיקו להגיד שאתם אחים שלנו!
היהודים-של-המדינה הבינו שהם לכודים, שאין מוצא. רובם המשיכו לעשות מאמצים בסגנון הישן, פשוט מפני שלא הכירו שום דבר אחר, אבל לאט לאט חלחלה ההכרה שזו לא הדרך. עניבת החנק הלכה והתהדקה, ושום מוצא לא נראה באופק. כולם חיכו לנס…
אבל הנס לא קרה. השמש זרחה, השיטה פרחה, והמגרש – גירש. עשרות אלפי חיילים, ובתוכם אלפים מן היהודים-של-המדינה, עקרו אלפי יהודים מביתם, גזלו את פרנסתם, הרסו את מפעל חייהם, זרקו אותם לבתי מלוּנות, מסרו בתי כנסת וישיבות לביזה ולמשיסה. היהודים בכו, ניסו להראות בפעם האחרונה כמה הם אוהבים, וצודקים, ויפים. הם לא הבינו שדווקא בגלל זה מגרשים אותם.
וכדי להבטיח שהיהודים-של-המדינה לא ימשיכו להעכיר את האווירה ביהדותם הבלתי-נסבלת דאגו המגרשים לפזר אותם לכל רוח, לשבור אותם בכל דרך, לכבות כל זיק קהילתיות שעוד נשאר בהם.
והיהודים-של-המדינה נפלו לייאוש שאין גדול ממנו. דיבורים על אקציות גדולות יותר כבר לא נלחשו בחדרי חדרים. שונאי היהודים-של-המדינה לעגו ובזו להם בכל הזדמנות, מעל כל במה. הם היו כל כך מדושני עונג מהצלחתם, שבסיבוב הבא הם כבר פשטו כל מסווה של "רגישות". הפעם הם באו בשביל הדם!
ואז –
אז התברר שבמעמקים זרמה אצל היהודים-של-המדינה גם תנועה נפשית אחרת. פתאום הופיעו בקרב היהודים-של-המדינה גם טיפוסים שונים. גם הם נקטו בתגובות יהודיות, אבל מן ההיסטוריה הרחוקה יותר. רוח חדשה לבשה אותם: הם לא ניסו להיראות יפים, ולא התאמצו להסביר את עצמם. הם לא ביקשו שיכירו בקיומם, אלא הציבו זאת כעובדה בלתי ניתנת לערעור. הם טענו – שומו שמים – שהצדק אתם, גם אם בית המשפט אומר אחרת. הם הצביעו על מקור גבוה יותר של סמכות: ריבונו-של-עולם ותורתו. הם העזו לומר בקול שהארץ הזו פשוט שלנו; שהם רוצים בית-מקדש, ונבואה, ומלכות, ולתקן עולם במלכות שדי. הם לא נפלו למלכודת ולא גינו את "הקיצוניים", אלא אמרו תמיד בבהירות מיהם הקיצוניים האמתיים, מפני מי יש להיזהר. הם חדלו לראות ב"הידברות" מטרה שכל האמצעים כשרים להשגתה. הם לא עסקו בהכאה-על-חטא בלתי פוסקת, אלא עמלו לייצר את האמצעים שעל-ידם אפשר יהיה לעצור את החטאים האמתיים. הם הבינו שהאהבה כוללת גם אחריות כלפי הצד השני, בייחוד כאשר הוא מזיק לעצמו ולכולם, ושרק אהבה כזו מנצחת… הם עמדו, חלשים ובלתי מוגנים, מול אלות וסוסים ואלימות רצחנית ותאוות אונס –
והראו שהיהודים עדיין חיים ובועטים, ומתכוונים להילחם ולגבות מחיר, ולא לדמוע ולחבק ולסלוח. הם צעקו "ה' הוא המלך", ועשו בדיוק מה שעשה הנער כשעמד מול זה אשר חירף מערכות אלהים חיים. ובעיקר – הם לימדו את כולם, ובעיקר את עצמם, שישנם כאן עדיין יהודים, ושיש תקווה לאחריתנו. היהודים-של-המדינה.