חב"דניק, ברסלבר ומרכזניק...

חב"דניק, ברסלבר ומרכזניק מגיעים לבית דין של מעלה. אחרי הדיון מובילים אותם למעלית, והיא מתחילה לרדת. ככל שהיא יורדת, והאוויר מתחיל להתחמם, הם מבינים שפניהם מועדות לעמקי שאול.

הברסלבר צועק מיד "רבנו, תושיע אותי!"

שתי ידיים מופיעות משום מקום, תופסות את הברסלבר בפאות, ומושכות אותו משם.

החב"דניק צועק "רבי, הצילו!"

מופיעה יד ומושיטה לו דולר ועוד דולר, נשמע קול "ברכה והצלחה", ואז החב"דניק פשוט נעלם מן המעלית.

בינתיים המעלית הספיקה לרדת עוד, וכבר נהיה ממש חם. המרכזניק רואה ככה, ומתחיל לצעוק גם הוא:

"ברוך

אתה

ה'

אלוקינו

מלך

העולם

אשר

קידשנו

במצוותיו

וציוונו

לקרוא

את

ה ה ל ל!"

המעלית נעצרת מיד בחריקת בלמים, שני מלאכים מבוהלים פורצים פנימה בסערה, ושואלים אותו "מה קרה לך? אתה יודע לאן אתה יורד?"

"בטח שאני יודע" משיב המרכזניק, "לגיהנום"

"אז על מה אתה אומר הלל? השתגעת?"

"בכלל לא. אתם סתם קטני אמונה ומיואשים.
אמנם זה גיהנום, אבל זה אתחלתא דגן עדן!"

(תודה למשה גנוט ולאלי טישלר)

הניסוי הגדול בהיסטוריה בחשיבה חיובית

אחת השאלות הכואבות לציונים דתיים היא האם הרב קוק וכל ממשיכי דרכו טעו? האם כל דרכם שקר גמור היא?
התשובה היא שהם לא טעו, אבל גם לא צדקו. הם לא טעו - מפני שהם ניסו ליצור מציאות. הדיבור פועל, וכמוהו גם המחשבה. אם כן, אם נאמר הרבה פעמים "ראשית צמיחת גאולתנו" ונחשבו ונאמין בזה - נוכל לפעול שזה גם יקרה.
כך אני רואה את דבריהם של גדולי התורה הללו - דיבור על המציאות שמנסה לברוא אותה.
זה דומה ל"היה לא תהיה" הידוע לשמצה. "היה לא תהיה" היא קריאת קרב, וצריך להתייחס אליה ככזו. אך זה שהיא נאמרה אין פירושו של דבר שלא יכול לקרות גם אחרת. כפי שאכן קרה. וכמובן, אם מישהו ממשיך להאמין שלא היה חורבן מפני שהרב אמר "היה לא תהיה" - הוא עוצם עיניים, ומסרב להכיר במציאות האכזרית (וממילא אין לו יכולת לתקן אותה).
אז הניסוי של הרב קוק - ואחריו כל בני הציונות הדתית - בחשיבה חיובית, נכשל. המדינה לא נהייתה כיסא ה' בעולם. האם יהיה לציונות הדתית האומץ להכיר במציאות הקשה?

התסמונת מכה שנית

בשבת האחרונה (משפטים) כתב הרב אבינר בידיעון היישוב בית אל, שיש להימנע מלפרסם את תמונות הפוגרום שנערך בעמונה. הדבר מעורר שנאה בין חלקי העם, ואנחנו צריכים להוסיף אהבה, ולא שנאה.

הדברים מזעזעים בעיני. מדוע? מפני שסינדרום האישה המוכה שמפניו התרענו כל הזמן מתגלה כאן במלוא הדרו: האישה חוטפת מכות, אבל משתיקה את הילדים, שלא יספרו, ושמה מייק-אפ, שלא יראו. ומנסה כל הזמן לשמור על חזות של משפחה למופת, בלי שום בעיות.

אבל יש בעיות במשפחה הזאת. יש פה בעל מכה בתאוות רצח, וצריך להתגונן מפניו בכל האמצעים ולנתק ממנו כל מגע. זהו הסיכוי היחיד לגרום לו לתפוס את עצמו ולהבין שזה לא יכול להמשיך ככה. הסיכוי היחיד לשקם את המשפחה ההרוסה.

והשאלה העיקרית איננה מדוע הרב אבינר איננו מבין זאת, אלא האם ישנו קו אדום כלשהו שבו הוא יבין. הוא וההולכים בעקבותיו. המכה, אלא גם מאותו חלק של האישה שמוכן להישאר ולסבול בכל מחיר.

כבוד הרב, מותר לקיים פקודה לרוצץ גולגלות?

בין שלל הקולות שנשמעו אחרי הפוגרום בעמונה, בלט בחסרונו קול אחד: קולם של המתנגדים לסרבנות. כוונתי היא לקבוצת הרבנים ואנשי הרוח הנמנים על הציבור הדתי לאומי אשר נלחמו נגד סירוב הפקודה ברמות שונות: מי בהרצאות לחיילים על חובתם לקיים את הפקודה הפושעת (כן, היו רבנים כאלה), מי בפרסום דעתו בציבור ובארגון מכתבי החתמה, ומי בקריאה שלא להניף את דגל הסרבנות "כדי לא לגרום לקרע".

ובכן, איפה אתם?

נציג את השאלה בצורה יותר בוטה: כבוד הרב, אני משרת ביס"מ, וקיבלנו פקודה "לפתוח כמה שיותר ראשים של בנות" (מילים שנאמרו בתדריך ששמעה תושבת עמונה מחלון ביתה. ראה גם בדיווח כאן). האם עלי לקיים את הפקודה?

אני מניח שכל הקוראים מזדעזעים למחשבה שפעולה כזו תהיה מותרת, אבל הבה נבדוק את הטיעונים נגד הסרבנות, ונראה אם משהו מהם נופל כאן:

1. כוחות הביטחון תלויים במשמעת חייליהם. אם כל חייל יעשה דין לעצמו, תיווצר אנדרלמוסיה וכוחות הביטחון לא יוכלו לקיים את תפקידם. בכך ייגרם מצב של פיקוח נפש לכלל האומה. עדיף לפתוח כמה ראשים באמצעות אלה, מאשר לגרום פיקוח נפש של כלל ישראל.

2. אזרחים מוכרחים לציית לחוק, גם אם הוא לא מוסרי, אחרת – איש את רעהו חיים בלעו. עדיף לפתוח כמה ראשים במאבק על שמירת החוק מאשר לגרום תוהו ובוהו כללי.

3. מצוות יישוב הארץ מוטלת על הציבור, לא על היחיד. לכן אין שום בעיה הלכתית למנוע מהיחיד קיומה של מצווה זו. אם הדבר היה נכון בגוש קטיף, הוא נכון שבעתיים בעמונה, שהרי שם הרסו בתים ריקים, ולא מסרו רגב אדמה אחד לערבים. אם אסור לסרב פקודה בגוש קטיף, כל שכן שאסור לסרב פקודה בעמונה.

4. גם אם תקיים את הפקודה, הרי בדרך כלל אתה עסוק במלחמה בפשע ובטרור, ובוודאי רוב מעשיך גובר על המיעוט. אתה בדרך כלל עסוק בעשייה ציונית וגם מקריב את שנתך בלילה לשם כך. נמשיך לאהוב אותך גם אחרי שתאיים באונס על בנות.

5. הנוער בעמונה מתכוון לנצח את המדינה. אם המדינה תנוצח חס ושלום, יאבד כל כוח ההרתעה שלה כלפי חוץ. מוכרחים לנצח את הנוער בעמונה, גם אם זה יעלה בדם.

6. לא כל אחד יכול להחליט מהי פקודה בלתי חוקית בעליל. בג"ץ צריך להחליט, וכאן בג"ץ לא מנע את האלימות. הפקודה חוקית, וחובה לבצעה.

אפשר להמשיך בלי סוף. אפשר גם להמציא כל מיני חילוקים והסברים פתלתלים על ההבדל שבין עמונה לגוש קטיף ובין "אפס רגישות" ל"רגישות ונחישות", אבל בשורה התחתונה, התפיסה שמתנגדת לסירוב פקודה התגלתה כאן במלוא קלונה. למעשה, אפשר לטעון את כל הטיעונים הללו גם על פקודה להרוג מתנחלים בנשק חם, והם יישארו תקפים. האם אין זה מעיד על ההיגיון המעוות של הטיעונים מלכתחילה?

אמרנו שהצבא זקוק לקווים אדומים. שכשמעדיפים את שלמותה של המערכת על פני התוכן שאותו היא אמורה לשרת – זה גולש במהרה לרשעה בלי גבול. לא היה סירוב. הנה זה בא.

אמרנו שסירוב הפקודה הוא הדרך היחידה לשמור על שלמותו של הצבא ושל העם ולמנוע מלחמת אחים. לא היה סירוב. מלחמת האחים כבר כאן.

וכאמור, אין כל הבדל בין מי שהמליץ לתלמידיו להתחמק מהפקודה אך לא לשאת את דגל הסרבנות, ובין מי שהורה להם לקיים בפועל את הפשע. שניהם אפשרו לכוחות ה"ביטחון" להידרדר לאן שהידרדרו.

ואם נשקול את הדברים ביושר, פשע הגירוש חמור בהרבה מפשע האלות. פציעה של אדם בגופו אינה מתקרבת אפילו לגירושו מהבית, הפיכתו לפליט, ניתוקו מהקהילה ומהאדמה, חשיפתו לקשיים נוראים בהורות ובזוגיות, ויצירת טראומה נוראה שתלווה אותו עד סוף ימיו. החיילים עם המימיות בנווה דקלים עשו מעשה חמור בהרבה מהשוטרים עם האלות בעמונה. לא מאמינים? תשאלו את תושבי הגוש מה הם היו מעדיפים...

ובכן, רבנים ואנשי רוח, עדיין לא מאוחר. תמיד אפשר לחזור בתשובה. אם אכפת לכם מקרע בעם או מחוסנו של צה"ל, הודיעו זאת עכשיו, בקול גדול, בעלונים, בדפים ובעצומות, ממש כשם שידעתם להודיע את ההיפך לפני ההתנתקות: מוכרחים לסרב פקודה. ואם לא תודיעו זאת, נבין כולנו שעדיין אתם אוחזים בדעתכם שאין מקום לסירוב פקודה כלל. או אז, לא תוכלו להתחמק מן האחריות על הראשים הפתוחים (ואם לא יקרה שוב נס – על ההרוגים) בסיבוב הבא. או אולי לדעתכם המחיר עדיין כדאי?

היהודים של המדינה

את הרשימה הבאה פרסמתי כחודש וחצי לפני חורבן גוש קטיף, בכמה אתרים. למשל כאן: http://he.manhigut.org/content/view/1721/140/. כעת שיפצתי אותה קצת, שתתאים למאורעות הזמן...

היהודים-של-המדינה

זהו סיפורם העצוב של היהודים. היהודים-של-המדינה.
הבעיה הכי גדולה שלהם הייתה שהם היו יהודים. גרוע מזאת – הם גם התנהגו בהתאם. הם חיו יהדות, נשמו יהדות, האמינו ביהדות, ואפילו מסרו את נפשם עליה.
לכן התייחסו אליהם כמו אל יהודים.
כל מה שהם עשו – עורר חיצי ביקורת. כעסו עליהם שהם מתבדלים, וכעסו שהם נדחפים לכל מקום. כעסו שהם לא משרתים בצבא, וזעמו שהם משתלטים עליו. בזו להם כשהם ניסו להקים גשרים אל האחרים, וקראו להם בדלנים כשהם הצטנפו בפינה. האשימו אותם שהם הולכים להתנחלויות במקום לעיירות פיתוח, ונבהלו מהם כשהם היו היחידים שהלכו לשם. הם היו חסרי אמונה, ולא הריחו את ריחות הפיוס באוויר, והם היו משיחיים מדי, בלי אלטרנטיבה פרגמטית. האשימו אותם שהם מקריבים את עצמם ואת כולם יחד אתם, וגם שהם לא מוכנים מספיק להקריב ולהתפנות מרצון. הטיחו בהם שהם אוחזים את המדינה בגרונה, שהרעל שלהם מחלחל בכל מקום. את בעיית היהודים-של-המדינה ניסו לפתור כמו תמיד: פעם תבעו לגרש אותם, ופעם – לסגור את כולם במקום אחד, ושייחנקו.
זה היה די נוח, היהודים-של-המדינה היו אשמים בכול: בגל האלימות (הכיבוש משחית), בפיגועי הטרור (אם הם לא היו שם זה לא היה קורה), בפגיעה בשלטון החוק, באי-דמוקרטיה, באי-סבלנות, בהסכמי אוסלו, בכישלון הסכמי אוסלו, באבטלה, במיתון, בשחיתות, בפשע, בטרור, בכישלון באירוויזיון, בהתבהמות התרבות, בסמים, בגירושין (זה בגלל החיים המתוחים במדינה…), בקיצור – בה-כ-ו-ל.
ומה עשו היהודים-של-המדינה? גם הם ניסו להשתמש בשיטות שהיו נהוגות תמיד בקרב יהודים: הם הצטדקו, הם הסתרקו יפה, הם ערכו מפגשי פיוס והבנה וכבוד הדדיים, הם הסבירו "זה לא אנחנו, זה הם, הקיצוניים". הם ניסו להיראות כמו האחרים, הם הסתירו את דעתם האמתית, אפילו מעצמם.
אבל השנאה ליהודים-של-המדינה רק התגברה. קראו להם בכינויי גנאי, חסמו את התקדמותם בצבא ובכל המערכות, עשו עליהם כתבות שטנה, עצרו אותם ברחוב כי הם נראו יותר מדי יהודים, והתגייסו למאמץ משותף לעקור כל טיפת יהדות מהמדינה. כדי לשפר את המאזן הדמוגרפי הביאו לכאן מאות אלפי גויים (זה היה מתוחכם במיוחד: קראו לחוק הזה "חוק השבות"). סתמו להם את הפה, סגרו להם תחנות רדיו. לאזרח הפשוט התאמצו להסביר עד כמה היהודים-של-המדינה הם נוראים. בהתחלה הוא די חיבב אותם, אבל עם חלוף הזמן הוא הבין: הם גוזלים את פרנסתו, הם הורגים את בניו!
ושוב הגיבו היהודים-של-המדינה תגובות של יהודים: הם ניסו לשכנע, הם עשו חשבון נפש ("לא התנחלנו בלבבות"), הם ויתרו על עוד כמה עקרונות כדי לחתום על אמנות והבנות למיניהן (מכינרת ועד גביזון; ליהודים יש הרבה כבוד למילה הכתובה. רק להם), הם התרפסו והתחננו, הם ניסו תסרוקות אחרות. הם למדו להסתפק במועט, שהלך והתכרסם. המדינה הלכה ונהייתה פחות ופחות יהודית. הם גם החלו לפתח אופטימיות טיפשית במיוחד. היריקות נדמו להם כגשמי ברכה, ועל כל צל חיוך הם עטו כמוצאי שלל רב. הם סירבו להגיב כראוי להתקפות שהלכו ונעשו כואבות יותר ויותר, כדי לא לשרוף את הגשר האחרון.
ככה זה, היהודים-של-המדינה זקוקים מאוד שיכירו בהם, שיאהבו אותם. זה מפני שבתוכי תוכם הם יודעים שבאמת כולם זקוקים להם, ושהם היחידים שיש להם מפתח לפיתרון. אבל היהודים-של-המדינה לא מעזים לומר את זה בקול, אפילו לא לעצמם. הם מפחדים להבהיל את האחרים. חוששים שזה רק יחריף את התגובות. אם רק היו מכירים, אם התת-מודע היה הופך למודע, שכועסים עליהם דווקא מפני שהם לא נותנים את כל מה שיש בהם. דווקא מפני שהם מתחמקים מהתפקיד שרק הם מתאימים לו, תפקיד ההנהגה. דווקא מפני שהם לא מספיק מבטאים את יהדותם. כולם רעבים ועצבניים מסביב, והיהודים-של-המדינה לא מסוגלים להבין שהם אלה שצריכים לספק את המזון…
וכרגיל אצל יהודים, יש ברכה מיוחדת: "כאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ". בעיית היהודים-של-המדינה הלכה ותפחה…
הוחלט לגרש את היהודים-של-המדינה. לתת להם מכת מחץ, רגע לפני שהם ישתלטו על המדינה כולה. הגירוש תוכנן בקפידה, וכדי שהכול יתנהל בצורה מסודרת, נקבע שהמגרשים עצמם יהיו היהודים-של-המדינה: מפקדי הכוחות הצבאיים, וראש מנהלת הגירוש, ואפילו החיילים הכי מעולים בצבא, אלו שצריכים לגרש בפועל, היו מהיהודים-של-המדינה. הרי כולם יודעים: הם עושים את העבודה הכי טובה.
ליהודים-של-המדינה זה כאב כל-כך, שהם פנו אל דעת הקהל, אל הצדק, אל המצפון, אל המוסר, אל ההיגיון. הם עמלו כל-כך קשה במשך שנים לבנות את שלטונם של המוסדות הללו. ודאי יעזרו להם עתה.
אז דעת הקהל הייתה עסוקה במשחקי הגמר, והצדק ישב במלוא כובדו על הכף השמאלית של המאזניים, והמוסר הסביר להם שהוא כבר לא באופנה, והמצפון היה עסוק בזכויות האזרח הפלשתינאי, וההיגיון לא עובד כשהצד השני מצוי בעיצומו של התקף… לא נכון, הסבירו להם, זו לא "מלחמת אחים", אלא "מלחמת אזרחים". תפסיקו להגיד שאתם אחים שלנו!
היהודים-של-המדינה הבינו שהם לכודים, שאין מוצא. רובם המשיכו לעשות מאמצים בסגנון הישן, פשוט מפני שלא הכירו שום דבר אחר, אבל לאט לאט חלחלה ההכרה שזו לא הדרך. עניבת החנק הלכה והתהדקה, ושום מוצא לא נראה באופק. כולם חיכו לנס…
אבל הנס לא קרה. השמש זרחה, השיטה פרחה, והמגרש – גירש. עשרות אלפי חיילים, ובתוכם אלפים מן היהודים-של-המדינה, עקרו אלפי יהודים מביתם, גזלו את פרנסתם, הרסו את מפעל חייהם, זרקו אותם לבתי מלוּנות, מסרו בתי כנסת וישיבות לביזה ולמשיסה. היהודים בכו, ניסו להראות בפעם האחרונה כמה הם אוהבים, וצודקים, ויפים. הם לא הבינו שדווקא בגלל זה מגרשים אותם.
וכדי להבטיח שהיהודים-של-המדינה לא ימשיכו להעכיר את האווירה ביהדותם הבלתי-נסבלת דאגו המגרשים לפזר אותם לכל רוח, לשבור אותם בכל דרך, לכבות כל זיק קהילתיות שעוד נשאר בהם.
והיהודים-של-המדינה נפלו לייאוש שאין גדול ממנו. דיבורים על אקציות גדולות יותר כבר לא נלחשו בחדרי חדרים. שונאי היהודים-של-המדינה לעגו ובזו להם בכל הזדמנות, מעל כל במה. הם היו כל כך מדושני עונג מהצלחתם, שבסיבוב הבא הם כבר פשטו כל מסווה של "רגישות". הפעם הם באו בשביל הדם!
ואז –
אז התברר שבמעמקים זרמה אצל היהודים-של-המדינה גם תנועה נפשית אחרת. פתאום הופיעו בקרב היהודים-של-המדינה גם טיפוסים שונים. גם הם נקטו בתגובות יהודיות, אבל מן ההיסטוריה הרחוקה יותר. רוח חדשה לבשה אותם: הם לא ניסו להיראות יפים, ולא התאמצו להסביר את עצמם. הם לא ביקשו שיכירו בקיומם, אלא הציבו זאת כעובדה בלתי ניתנת לערעור. הם טענו – שומו שמים – שהצדק אתם, גם אם בית המשפט אומר אחרת. הם הצביעו על מקור גבוה יותר של סמכות: ריבונו-של-עולם ותורתו. הם העזו לומר בקול שהארץ הזו פשוט שלנו; שהם רוצים בית-מקדש, ונבואה, ומלכות, ולתקן עולם במלכות שדי. הם לא נפלו למלכודת ולא גינו את "הקיצוניים", אלא אמרו תמיד בבהירות מיהם הקיצוניים האמתיים, מפני מי יש להיזהר. הם חדלו לראות ב"הידברות" מטרה שכל האמצעים כשרים להשגתה. הם לא עסקו בהכאה-על-חטא בלתי פוסקת, אלא עמלו לייצר את האמצעים שעל-ידם אפשר יהיה לעצור את החטאים האמתיים. הם הבינו שהאהבה כוללת גם אחריות כלפי הצד השני, בייחוד כאשר הוא מזיק לעצמו ולכולם, ושרק אהבה כזו מנצחת… הם עמדו, חלשים ובלתי מוגנים, מול אלות וסוסים ואלימות רצחנית ותאוות אונס –
והראו שהיהודים עדיין חיים ובועטים, ומתכוונים להילחם ולגבות מחיר, ולא לדמוע ולחבק ולסלוח. הם צעקו "ה' הוא המלך", ועשו בדיוק מה שעשה הנער כשעמד מול זה אשר חירף מערכות אלהים חיים. ובעיקר – הם לימדו את כולם, ובעיקר את עצמם, שישנם כאן עדיין יהודים, ושיש תקווה לאחריתנו. היהודים-של-המדינה.

אנחנו מעדיפים אלות

מה קרה בעמונה שכל כך זקף את גבו השפוף של הציבור שלנו? תשעה בתים נהרסו. המאבק נכשל. מדוע יצאנו משם מחוזקים?
התשובה פשוטה: בגלל האלות.
בגלל האלות, מפני שבני הדור הזה מעדיפים להיאבק ולהפסיד מאשר להיכנע. מפני שהם מעדיפים תפרים בראש על פני השפלה צורבת בלב. מפני שמעשה של מסירות נפש נוסך בך כוחות עצומים, ואילו נסיגה טקטית על מנת להשיג את "הרע במיעוטו" וכדי "להימנע מעימות" מותירה אותך חבול ורצוץ, פיזית ונפשית.
דורות של בני נוער התחנכו שרעיונות רוחניים מוכרחים להתבטא במציאות. שאי אפשר להסתפק ברוחניות מנותקת אלא למצוא את ביטוייה כאן בארץ.
ובעמונה, בפעם הראשונה, הקשר היה בולט, ברור וללא שום ייפוי. הגירוש הוא פשע. ניתוק יהודים מאדמתם הוא חורבן נורא. הוא נוגע לעצם החיים, ולכן ראוי לו להיות כרוך באיום ממשי עליהם (ותודה לריבונו של עולם על הנס שמנע מאתנו הלוויות לאחר הפוגרום). מתברר שאנשים מעדיפים לצאת מאירוע כזה עם סימני דם מאשר עם דמעות. מפני שהדם שם הכול על השולחן: יש כאן רשעה, והיא חמושה באלה, בגז ובכדורים. שום "רגישות" או "פינוי בהסכמה" לא יכולות עוד לטאטא את זה מתחת לשטיח. באמת, כל עקירת יהודי מאדמתו היא אכזרית לפחות כמו בעמונה, וכל חייל ששותף למעשה שכזה הוא אכזרי כמו פרשי היס"מ. כאן פשוט יצא הכול לאור. האלימות היא פועל יוצא הכרחי של הגירוש, כמו שהשיניים הגדולות הן פועל יוצא הכרחי של הזאב. הראש נפתח, ועכשיו רואים הכול, צלול, בהיר וחד. ואין שמחה כהתרת ספקות.בעמונה התגלה שישנו גורם נוסף שמנהיגינו צריכים לקחת בחשבון: הרוח. לרוחו של הציבור יש השפעה קריטית על חוסנו ועל יכולת העמידה שלו – וממילא על יכולת העמידה של העם כולו. מאבק עם כוחות ה"ביטחון" כרוך לפעמים בספק פיקוח נפש ליחידים, אבל בריחה ממאבק כזה פירושה פיקוח נפש ודאי לכלל האומה. מפני שהציבור היחיד שיוכל לקומם את העם היושב בציון מן התהום שהוא מצוי בה הוא הציבור הזה, שהושפל כל כך בקיץ האחרון – "כדי לא לגרום למלחמת אחים" (ומה יש לנו עכשיו?). אותה רוח, שסיפרו לנו שהיא ניצחה בקיץ האחרון, החלה להתעורר ממכתה האנושה – דווקא בעמונה. ואם נשכיל להפנים את הלקח, ולא נסרס אותה שוב, הרוח – ודאי – תנצח. בארץ.

מי שלא מצביע - משפיע!

כשהייתי נער, תמיד עוררו בי תמיהה הידיעות על בחירות שהתקיימו במצרים, או בסוריה. 97 אחוזי הצבעה! כנראה שלמישהו שם מאוד חשוב שכולם יגיעו להצביע בקלפי.
כשגדלתי, הבנתי: ההצבעה היא בראש ובראשונה פעולה של אשרור – לא של השליט המסוים, אלא של המערכת, של השיטה. אם אני שותף למשחק, כנראה שאני חושב שהוא הוגן. שזו השיטה הנכונה.
לכן מתמוגגים כולם ביום הבחירות "זהו חגה של הדמוקרטיה". יש בזה באמת משהו יפה – במקום שיש בו דמוקרטיה. אבל כשמקיימים בחירות בברית המועצות בימיה ה"טובים", זה מעורר תחושת גועל, וגם רחמים כלפי האזרחים שמובלים לקלפי באקט שמסמל יותר מכל את חוסר הבחירה שלהם.
תאמרו: מה זה נוגע לנו? הרי כאן יש מפלגות, ותעמולה, ועימותים בין מועמדים. הרי כל החלטה צריכה לקבל את אישורה של הכנסת.
אז זהו, שלא.
בבחירות האלה (ובדיעבד מתברר – בכל מערכות הבחירות שהתקיימו בישראל) המשחק מכור מראש. הן משום שמדינת ישראל אינה, ומעולם לא הייתה, דמוקרטיה; והן משום שמדינת ישראל צועדת במסלול קבוע מראש מראשית הקמתה, ואין שום דרך להסיטה ממסלול זה.
יש כאן מראית עין דמוקרטית. אבל דמוקרטיה ממש – לא. מוקדי הכוח האמתיים נמצאים בידי בית המשפט, שיש לו אג'נדה מאוד מוגדרת וחד ממדית (ושנלחם בחירוף נפש נגד המחשבה ששופטיו צריכים לבטא את הדעות השונות בעם), בידי התקשורת, המגויסת כולה לטובת שלילת יהדותה של המדינה, ובידי חבורות של פקידים, יועצים ובעלי השפעה, שאיש מהם אינו נבחר, ורבים מהם כלל לא ידועים בשמם. במצב דברים זה, הצבעה בבחירות מחזקת את השקר כאילו יש פה דמוקרטיה. הקשבה לתעמולת בחירות מהווה הודאה בהנחה כאילו יש קשר בין מה שאומרים התועמלנים לבין מעשיהם בעתיד. ציפייה לראות מי יזכה בבחירות מעידה על חוסר הבנה פוליטי מוחלט: זה לא משנה מי יזכה. מה שמשנה הוא מה התקשורת תרצה, ולמי הפרקליטות תתפור תיק, ואילו חוקים אהרון ברק יורה לחוקק או לבטל.
והטעם השני, היותר פנימי, הוא שבאמת מדינת ישראל לא מסוגלת לקיים משטר דמוקרטי, כיוון שכל הוויתה נשענת על שלילת הבחירה מן היהודים. "אתם חושבים שהם רוצים להקים מדינה, ולכן הם מורדים בה'? טעות בידכם! הם רוצים למרוד בה', ולכן הם מקימים מדינה". כך אמר ר' חיים מבריסק, בחדירה מופלאה אל אמת שרק היום מתבררת במלוא עוצמתה. חוט אחד חורז בין העלייה השנייה שנלחמה באיכרי העלייה הראשונה הדתיים, דרך ההשתלטות הכוחנית על כל מוקדי השלטון תחת המנדט, דרך ההתעלמות המכוונת מהשואה באירופה, דרך הסזון והתותח הקדוש באלטלנה, דרך גזיזת הפאות לעולים החדשים, וסיפוק עבודה לפי פתק ההצבעה, דרך האנטישמיות המתגברת כלפי כל מי שמייצג את היהדות, דרך החרבת ימית, מתן רובים למחבלים, הבריחה מלבנון וגירוש יהודי גוש קטיף, דרך העלאת מאות אלפי גויים ועידוד ההתבוללות בארץ, דרך השחיתות המושרשת כל כך עמוק בהווי השלטוני בישראל, ועד לגולגלות המנופצות בעמונה, אירוע שבו הגיעה הציונות לשיא ביטוייה ומיצוייה.
מדוע זה כך? מפני שכשבשורש תשתיתה של מדינה מצוי הרצון להיות "עם ככל העמים", מובן מאליו שכל מה שמפריע לנורמליזציה זו מוכרח להיגדע, ומהר. כשהצידוק העמוק ביותר לקיומה של מדינה הוא השואה, ברור שכל מה שחורג משרידות מינימלית ומצביע אל עבר ייעוד כלשהו, פוגע במוסריותו של אקט הקמת המדינה. היהדות מאיימת על עצם קיומה של המדינה המתקראת "מדינת היהודים", ולכן מלחמת עולמים תשרור ביניהם. מעניין שדווקא בשתי הפעמים שבהן היה נראה שעם-ישראל בחר בדרך יהודית יותר – בתשל"ח ובתשס"ג – הוכח כמה מסלול ההתרסקות של המדינה קבוע מראש, ללא שום מוצא: חורבן. חורבן סיני וחורבן קטיף.
המסקנה ההכרחית מכל זה היא שהדבר שעם ישראל זקוק לו ביותר עכשיו הוא תודעה חדשה. תודעה שאינה כפופה לכללי המשחק הנוכחיים, אלא כופרת בעצם מוסריותם, ומנסה לבנות את האלטרנטיבה שתתגלה כאשר הכול כאן יקרוס. ככל שיופיעו אנשים רבים יותר שהתנתקו מכל מחויבות נפשית למשטר הנוכחי, כך הוא ילך ויאבד את כוח אחיזתו. ככל שאנשים רבים יותר יחלמו את המדינה הבאה – את המשטר הבא שיקום בארץ ישראל – ויפסיקו להיאבק כדי לתקן את מה שאינו בר תיקון – כך תבשיל המדינה היהודית מהר יותר, ותהיה מוכנה לתפוס את מקומה של המדינה האנטי יהודית הנוכחית.
ואיך בונים תודעה כזאת? קודם כל ב"סור מרע": כפירה בעצם השיטה. אי הסכמה לאשרר אותה שוב. מי שנמנע מלהצביע, מבטיח עתיד אמיתי לילדיו: עתיד שבו שוטרים לא יוכלו, בהגדרה, לנפץ את גולגלותיהם. כיוון שבמצב הדברים הנוכחי, בכל תוצאות שיהיו בבחירות, מנפצי הגולגלות ימשיכו לחגוג, כי הגולגלות שלנו מכילות תודעה שמנוגדת למהותה של המדינה הנוכחית.
אסור לזלזל בפעולת אי ההצבעה. לא לחינם נלחמים משטרים דיקטטוריים על כל מצביע, להביאו לקלפי. האזרחים המסוכנים ביותר לעתידו של משטר הם אלה שבוחרים לחיות לצדו, ולא תחתיו. במצב דברים זה, וכאשר האמת תתפשט (והיא תתפשט, כי עכשיו היא סוף סוף אמיתית, בלי גמגומים ו"הסברים") שלטון הרשע יתמוטט כמגדל קלפים. זה קרה לכל משטר דיקטטורי. זה קרה לכל מלך רשע בישראל. זה יקרה גם כאן.

בעזרת מלך יחיד אל חי העולמים

שתי מוטיבציות יסודיות עומדות בתשתיתה של המדינה המכונה "ישראל": הרצון להיות "עם ככל העמים", והשואה. אבל כשרוצים להיות עם ככל העמים זה מחייב מלחמת חרמה בכל מה שמבטא את הייחוד היהודי. וכשהצידוק העמוק ביותר הוא השרידות לבדה, צריך למהר ולהשתיק כל ניסיון לממש ייעוד עליון יותר, המאיים על הנחת היסוד שהמדינה היא מוסרית רק בגלל השואה.

זהו התיאור הפשוט ביותר למלחמת האחים שמתנהלת כעת כנגד מי שמייצגים את התודעה היהודית הבריאה ביותר, הגאה ביותר, והמתיימרת לקחת את המושכות לידיים. מדינת ישראל לא תמסור את הלפיד מרצון למשיח בן דוד. היא תעשה הכול כדי לכבותו, כיוון שהוא מאיים עליה. משיח יצטרך להקים כאן משטר חדש, מדינה חדשה.

אז בואו נתפלל יחד לשלום המדינה שבדרך...