בין שלל הקולות שנשמעו אחרי הפוגרום בעמונה, בלט בחסרונו קול אחד: קולם של המתנגדים לסרבנות. כוונתי היא לקבוצת הרבנים ואנשי הרוח הנמנים על הציבור הדתי לאומי אשר נלחמו נגד סירוב הפקודה ברמות שונות: מי בהרצאות לחיילים על חובתם לקיים את הפקודה הפושעת (כן, היו רבנים כאלה), מי בפרסום דעתו בציבור ובארגון מכתבי החתמה, ומי בקריאה שלא להניף את דגל הסרבנות "כדי לא לגרום לקרע".
ובכן, איפה אתם?
נציג את השאלה בצורה יותר בוטה: כבוד הרב, אני משרת ביס"מ, וקיבלנו פקודה "לפתוח כמה שיותר ראשים של בנות" (מילים שנאמרו בתדריך ששמעה תושבת עמונה מחלון ביתה. ראה גם בדיווח כאן). האם עלי לקיים את הפקודה?
אני מניח שכל הקוראים מזדעזעים למחשבה שפעולה כזו תהיה מותרת, אבל הבה נבדוק את הטיעונים נגד הסרבנות, ונראה אם משהו מהם נופל כאן:
1. כוחות הביטחון תלויים במשמעת חייליהם. אם כל חייל יעשה דין לעצמו, תיווצר אנדרלמוסיה וכוחות הביטחון לא יוכלו לקיים את תפקידם. בכך ייגרם מצב של פיקוח נפש לכלל האומה. עדיף לפתוח כמה ראשים באמצעות אלה, מאשר לגרום פיקוח נפש של כלל ישראל.
2. אזרחים מוכרחים לציית לחוק, גם אם הוא לא מוסרי, אחרת – איש את רעהו חיים בלעו. עדיף לפתוח כמה ראשים במאבק על שמירת החוק מאשר לגרום תוהו ובוהו כללי.
3. מצוות יישוב הארץ מוטלת על הציבור, לא על היחיד. לכן אין שום בעיה הלכתית למנוע מהיחיד קיומה של מצווה זו. אם הדבר היה נכון בגוש קטיף, הוא נכון שבעתיים בעמונה, שהרי שם הרסו בתים ריקים, ולא מסרו רגב אדמה אחד לערבים. אם אסור לסרב פקודה בגוש קטיף, כל שכן שאסור לסרב פקודה בעמונה.
4. גם אם תקיים את הפקודה, הרי בדרך כלל אתה עסוק במלחמה בפשע ובטרור, ובוודאי רוב מעשיך גובר על המיעוט. אתה בדרך כלל עסוק בעשייה ציונית וגם מקריב את שנתך בלילה לשם כך. נמשיך לאהוב אותך גם אחרי שתאיים באונס על בנות.
5. הנוער בעמונה מתכוון לנצח את המדינה. אם המדינה תנוצח חס ושלום, יאבד כל כוח ההרתעה שלה כלפי חוץ. מוכרחים לנצח את הנוער בעמונה, גם אם זה יעלה בדם.
6. לא כל אחד יכול להחליט מהי פקודה בלתי חוקית בעליל. בג"ץ צריך להחליט, וכאן בג"ץ לא מנע את האלימות. הפקודה חוקית, וחובה לבצעה.
אפשר להמשיך בלי סוף. אפשר גם להמציא כל מיני חילוקים והסברים פתלתלים על ההבדל שבין עמונה לגוש קטיף ובין "אפס רגישות" ל"רגישות ונחישות", אבל בשורה התחתונה, התפיסה שמתנגדת לסירוב פקודה התגלתה כאן במלוא קלונה. למעשה, אפשר לטעון את כל הטיעונים הללו גם על פקודה להרוג מתנחלים בנשק חם, והם יישארו תקפים. האם אין זה מעיד על ההיגיון המעוות של הטיעונים מלכתחילה?
אמרנו שהצבא זקוק לקווים אדומים. שכשמעדיפים את שלמותה של המערכת על פני התוכן שאותו היא אמורה לשרת – זה גולש במהרה לרשעה בלי גבול. לא היה סירוב. הנה זה בא.
אמרנו שסירוב הפקודה הוא הדרך היחידה לשמור על שלמותו של הצבא ושל העם ולמנוע מלחמת אחים. לא היה סירוב. מלחמת האחים כבר כאן.
וכאמור, אין כל הבדל בין מי שהמליץ לתלמידיו להתחמק מהפקודה אך לא לשאת את דגל הסרבנות, ובין מי שהורה להם לקיים בפועל את הפשע. שניהם אפשרו לכוחות ה"ביטחון" להידרדר לאן שהידרדרו.
ואם נשקול את הדברים ביושר, פשע הגירוש חמור בהרבה מפשע האלות. פציעה של אדם בגופו אינה מתקרבת אפילו לגירושו מהבית, הפיכתו לפליט, ניתוקו מהקהילה ומהאדמה, חשיפתו לקשיים נוראים בהורות ובזוגיות, ויצירת טראומה נוראה שתלווה אותו עד סוף ימיו. החיילים עם המימיות בנווה דקלים עשו מעשה חמור בהרבה מהשוטרים עם האלות בעמונה. לא מאמינים? תשאלו את תושבי הגוש מה הם היו מעדיפים...
ובכן, רבנים ואנשי רוח, עדיין לא מאוחר. תמיד אפשר לחזור בתשובה. אם אכפת לכם מקרע בעם או מחוסנו של צה"ל, הודיעו זאת עכשיו, בקול גדול, בעלונים, בדפים ובעצומות, ממש כשם שידעתם להודיע את ההיפך לפני ההתנתקות: מוכרחים לסרב פקודה. ואם לא תודיעו זאת, נבין כולנו שעדיין אתם אוחזים בדעתכם שאין מקום לסירוב פקודה כלל. או אז, לא תוכלו להתחמק מן האחריות על הראשים הפתוחים (ואם לא יקרה שוב נס – על ההרוגים) בסיבוב הבא. או אולי לדעתכם המחיר עדיין כדאי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה